יצחק (זיקו) גרציאני  היה חבר בתזמורת צה"ל ומנצחה במשך עשרות שנים.

הוא נולד בעיר רוסה שבבולגריה ב-1924 למשפחה בת חמש נפשות, וגילה חוש מוסיקלי מפותח כבר מגיל צעיר. מפוחית הפה היתה הראשונה בשורה ארוכה של כלי נגינה בהם ניגן בהמשך דרכו המוזיקלית. במהלך תקופת לימודי בית-ספר היסודי ובגימנסיה, ניגן גרציאני בתזמורות שונות וגם הלחין. כשהיה בן 15 החל להלחין מנגינות לכת (מארשים) לתזמורת הגימנסיה. כישרונו המוזיקלי בנגינה ובניצוח בא לידי ביטוי גם במסגרת תנועות הנוער הציוניות" השומר הצעיר", "מכבי" ו"פועלי ציון".

בתקופת הכיבוש הנאצי בבולגריה, לאחר סיום לימודיו בבית-ספר תיכון, הוא נשלח למחנה עבודה עד שהצבא הרוסי נכנס לבולגריה בספטמבר 1944. מיד עם שחרורו עבר לסופיה, נשא את אהובתו דורה לאישה, ונרשם שם לאקדמיה למוזיקה. לאחר סיום לימודיו בסוף 1948, עלה לישראל עם אשתו, בתו בת השנה והוריו, שנה לאחר עלייתם ארצה של אחיו ואחותו.

בתחילת דרכו בארץ ניגן גרציאני בתזמורת הקזינו בבת-גלים, ולאחר מכן הצטרף לתזמורת צה"ל כחצוצרן. מאחר ובאותם ימים היה מחסור בעיבודים לשירי-לכת ישראליים, התזמורת השמיעה שירי-לכת אנגלים ואמריקאים. כבר בתחילת דרכו בתזמורת הוא כתב שפע של עיבודים לשירי-לכת ישראלים, אשר מושמעים עד היום על ידי תזמורות בישראל. עם תום שירותו בצה"ל, בשנת 1952, המשיך כמעבד וכמלחין בתזמורת צה"ל כאיש מילואים.

בשנת 1952 החל גרציאני לנהל ולנצח על מקהלת צדיקוב, והיה מעורב בהפקת מופעים רבים במסגרת תיאטרון גיורא גודיק, התיאטרון הקאמרי, תיאטרון הבימה, האופרה הישראלית, רביעיית מועדון התיאטרון, הגשש החיוור, שלישיית גשר הירקון, שוקולד מנטה מסטיק, להקת כרמון, פסטיבל כרמיאל וכן בכינוסי המכביה וכינוסי הפועל.

זיקו גרציאני זכור לטוב עת ניצח על תזמורת רשות השידור בפסטיבלי הזמר והפזמון ובפסטיבלי שירי הילדים. הוא אף כתב מוזיקה מקורית לסרטים, בין היתר "עץ או פלסטין", "דליה והמלחים" ו"מוישה ונטילטור" ושיתף פעולה עם המלחין ליאונרד ברנשטיין בניצוח על מקהלת הילדים צדיקוב בביצוע הבכורה העולמי של הסימפוניה "קדיש" עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בדצמבר 1963. במהלך אותה תקופה הוא הוזמן לשמש כמנצח-אורח על התזמורת הסימפונית של ירושלים ועל התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

בשנת 1962 מונה זיקו גרציאני למנצח תזמורת צה"ל, תפקיד אותו מילא עד יומו האחרון וממנו פרש בדרגת אלוף משנה. במסגרת התזמורת הוא הופיע במסדרים חגיגיים, בקונצרטים, בעצרות צבאיות וממלכתיות ובאירועים רבים אחרים, וערך עם התזמורת מסע הופעות בכל רחבי העולם.

בשנים 1970 - 1973 היה זיקו גרציאני חבר במועצה לתרבות ואמנות, אשר יעצה לשר החינוך דאז, יגאל אלון, ובשנת 1991 יזם את הקמתה של המכללה להכשרת מדריכי תזמורות נוער ומנצחים במסגרת תזמורת צה"ל ובשיתוף משרד החינוך.

רגע מרגש במיוחד עבורו היה ניצוח על ההמנון המצרי, בעת קבלת פני אנואר סאדאת ב-1977, והוא ניצח כמובן על התזמורת בטקס החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן ב-1994. בסרטון שהופק לרגל פרישתו אמר גרציאני: "הכי אני אוהב לנצח על המנונים. כשאנחנו מנגנים המנונים של אחרים, זה אומר שבמקום אחר בעולם מנגנים את ההמנון שלנו. החלום שלי זה לנצח על ההמנון של מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. חצי מהחלום הגשמתי. אני מקווה שבחיי אצליח להגשים את החצי השני". הוא לא הספיק, לצערנו.

יצחק גרציאני הפך לאחת הדמויות האהובות בציבור הישראלי בזכות נועם הופעתו, ממנה הוקרנה הרבה אצילות, ודמותו התמירה, המנצחת במרץ אך בעדינות, דמות שהפכה חלק מנוף התרבות. באירוע מחווה שנערך לכבודו, זמן קצר לפני פטירתו, כינה אותו שר הבטחון דאז שאול מופז "שרביטו של צה"ל".

יצחק גרציאני נפטר לאחר מחלה ארוכה בביתו ברמת-אביב בגיל 79 ונטמן בבית העלמין בקריית שאול. בדברי ההספד על גרציאני כתב שר הביטחון: "הלך לעולמו אחד מהאנשים שהפכו לאגדה עוד בחייהם. הוא היה דוגמה ומופת לקצין בצה"ל - מסור, בעל חזון, כריזמטי ומאיר פנים וכמובן, מנצח ומוזיקאי ששמו חרוט בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל".