הלהקות הצבאיות נועדו לשעשע ולבדר את החיילים בחזית ובעורף, בעת שלום ובעת מלחמה.

בלהקות הצבאיות שקמו במהלך מלחמת העולם השניה נערכו פעולות תרבות כמענה לצרכי החיל העברי שכללו הצגות/מחזות, מערכונים ושירים, מסיבות בבתי-חולים, תפילות שבת וחג. ערבי שירה בציבור, עיתונים ושירונים היו כלולים באותו סל תרבות. יחידות בידור אלה הופיעו בארץ ומעבר לים כשהם מלווים את הכוחות הלוחמים, מעלים את המורל ומקלים על געגועיהם.

עם הקמת הצ'יזבטרון במלחמת העצמאות (ואח"כ שאר הלהקות של אותה התקופה), הועלו תכניות שונות בהם בוצעו בעיקר מערכונים מהווי הלוחמים, הושרו שירים מוכרים וגם חדשים שנכתבו במיוחד וביניהם היו קטעי מעבר קצרים. מבנה זה של תכנית הפך להיות הרווח ביותר והמקובל ביותר על החיילים גם בלהקות צה"ל שלאחר קום המדינה.

המחזות, המערכונים וקטעי הבידור בתכניות הלהקות הצבאיות (כמו השירים) תיארו את חיי החיילים, הווי הלוחמים, את החלוציות ורוח ההתנדבות, את הגעגועים לבית, לאהובה ואת רוח התקופה (ההתיישבות והעליה בשנות החמישים, למשל). התכנים כללו מעת לעת מסרים חינוכיים ואידיאולוגיים, וכל להקה פעלה גם לטפח את גאוות היחידה אליה היתה שייכת.

הלהקות הצבאיות היו חלון הראווה של צה"ל וטיפחו את מיתוס הצבא החזק. השירים היו השגרירים העיקריים של הלהקות הצבאיות, וביטאו לרוב את זיקתה של הלהקה ליחידה אליה היתה שייכת ואת מאפייני אותה יחידה.

קהל החיילים העדיף את התכניות הקלילות, שכללו קטעי הומור ושירים, בעוד שתכניות בעלות תוכן רציני לא היו פופולריות. הצלחתה של תכנית שהועלתה נמדדה בעיקר בהצלחת שיריה והפופולריות להם זכו, בעוד שמרבית המערכונים וקטעי ההומור נשכחו. יחד עם זאת, ראוי לציין, למשל, כי המחזמר 'פשיטה בכפר' של להקת פיקוד המרכז הפך להצגה המצליחה (ולימים גם לסרט) 'חמש חמש'.

בנוסף, דמויות שנולדו בתכניות של הלהקות הפכו לדמויות קולנועיות בכיכובם של החיילים שגילמו אותם בלהקה הצבאית כמו 'מוישה ונטילטור' (יעקב בודו – להקת פיקוד הצפון) 'סלאח שבתי' (חיים טופול – להקת הנח"ל) ו'לופו' (יהודה ברקן – להקת פיקוד צפון).

מעל לכל, לשירי הלהקות הצבאיות מקום של כבוד בזמר העברי והם המורשת של הלהקות הצבאיות.