באפריל 1948 החלה התארגנות חדשה בצבא, ובין היתר הוקמה המחלקה לתרבות - המחת"ר, שמטרתה העיקרית היתה לתת שירותי תרבות לכל הצבא. במסגרת שינוי זה הוחלט לרכז את כל האומנים וגופי הבידור שפעלו ביחידות הצבא השונות תחת קורת גג אחת, במגמה לרכז את השליטה בגופי הבידור השונים ולנהלם בהתאם לצרכי כלל הצבא, וכך הוקמה לה 'הלהקה הצבאית המרכזית', שנקראה גם 'הלהקה הארצית'.

בתחילה רוכזו בלהקה החדשה חברי הצ'יזבטרון, להקת 'המשמרת הצעירה' (של מפא"י) וצעירי תיאטרון 'הבימה', מלאכת הכנת התכנית החדשה הוטלה על הבמאי הצעיר מתיאטרון הקאמרי, יוסף (פפו) מילוא ומינה איטלסון מונתה למפקדת הלהקה. יוסף מילוא חזר בו מנכונותו לביים את הלהקה החדשה, ובמקומו מונו צעירי 'הבימה' שרגא פרידמן כבמאי ומנהל אומנותי ושמוליק סגל כמנהל ארגוני. השחקנים אלתרו תכנית מניסיון העבר שלהם ומופע הבכורה עלה שבוע לפני הכרזת המדינה, ב- 7 במאי 1948.

הלהקה החלה להופיע ברחבי הארץ, לרוב לאחר התפצלות ללהקות משנה, ונחלה הצלחה רבה בכל מקום אליו הגיעה. מנגד, גודלה של הלהקה, הסרבול והניידות הקשים גרמו לאנשי הצ'יזבטרון לחזור למסגרתם הקודמת לאחר חודש, צעד אשר יחד עם היעדר קשר עם היחידות השונות והיכולת להתאים את הרפרטואר להווי הלוחמים, הביא להתפרקות הלהקה במתכונת זו. חלק מחברי הלהקה השתחררו, חברי 'המשמרת הצעירה' עברו למטה חזית המרכז והקימו את להקת 'איילון', ואל 'צעירי הבימה' נוספו אמנים חדשים.

במסגרת ארגונה מחדש, פוצלה הלהקה לשתי חוליות, חוליה א' וחוליה ב', כשלעיתים הן הופיעו יחדיו ולעיתים בנפרד. בחודשים הראשונים של 1949 החלו החוליות להתפרק בהדרגה, ובמרץ 1949 העלתה הלהקה הצגה גדולה בשם 'ארבעה שיצאו' שנחלה כישלון חרוץ והובילה להתפרקות סופית של הלהקה

 לצד מס' מועט של שירים מקוריים, ביצעה הלהקה שירים שאומצו מהפלמ"ח ולא הקליטה אף אחד מהם. השיר 'דודו' ניתן ללהקה ע"י חיים חפר, מפקד הצ'יזבטרון, בתמורה לשלמה בר-שביט ואליקום שפירא, חברי הלהקה הארצית.